לאלה הקטנה שלנו מלאה שנה. הזמן טס.  ויחד עם זה שהשנה הזאת נראית כאילו קרו בה אלפ ואחד דברים, היא גם נראית כאילו היא התחילה אתמול. את העוגה הכנתי שתי עוגות לימון בחושות. כאשר ביניהן הייתה שיכבה של קצפת עם פודינג וניל. את הכל עטפתי בבצק סוכר. קרן הכינה את הקישוטים והסרטים.
התמונה מראה את האמצעים הדלים שעמדו לרשותנו, והתוצאות היפות שהם נתנו.
גם העיטורים הם מבצק סוכר. השתעשענו ברעיון להוסיף במרכז העוגה שיכבה של מרציפן, אבל הבנו שזה קצת יותר מידי. העוגה הייתה על כך טעימה, שמיד חיסלו אותה ובקושי קרן הצליחה לצלם עוד תמונה.
אבל זה לא רק מה שהיה. הייתה גם עוגת גבינה אפויה דו שכבתית שגם אותה ציפיתי בקצפת ופודינג וניל.
אבל לא רק. היו שם עוגיות טחינה שאני הכנתי, עוגיות בצורת לב, נשיקות טעימות וביצים ממולאות, סלטים, מאפינס ברוקולי, סנדוויצונים וקאפ קייקס מדהימים מכל מיני מינים וסוגים שהכינה אילנה הדודה של קרן. הנה תמונה כשהצלחנו להדוף את ההמונים לשבריר של שניה
איך נצליח לעשות משהו יותר טוב בשנה הבאה אני לא יודע. אולי נעשה מפגן אוירי ביחד עם קייטרינג שצונח מהשמיים לתוך הצלחת לצלילי מוסיקת יום הולדת ופירוטכניקה מדהימה.
ניראה.

נינו

הכל התחיל כשהחלטנו שאנחנו לא רוצים לשים את הקטנה בפעוטון. קרן נמצאת בבית, אז החלטנו שנשאיר את אלה בבית עוד כמה חודשים.
מצד שני אנחנו חושבים שחברת ילדים אחרים יכולה לקדם מאוד את אלה. גם קישורים חברתיים וגם שכשהיא תגיע לגן זה לא יהיה שוק טוטאלי. מן סוג של ללכת בלי להרגיש עם. דיברנו עם אנשי מקצוע וגילינו שאין אסכולה החלטית אחת בעניין (מה עוד שבעוד מספר חודשים מועט יצטרף אליה אח קטן וחמוד). אז נשארנו בהחלטתנו ויחד עם זה שהיא בבית, כימעט כל יום היא יוצאת לגינה.
בפתח תקוה, וביחוד באזור שלנו, יש שפע משני דברים. בתי כנסת וגינות לילדים. ולא סתם גינות. גינות מושקעות עם מתקנים חדישים. רואים שהעיריה בקטע של הסבר פניך לפעוט. במהלך השבוע בגינות יש בעיקר מטפלות. למטפלות יש קליקות כאלה, מטפלות שנפגשות כל יום באותה הגינה והילדים ביחד ועושים ימי הולדת ביחד(של המטפלות, אבל גם של הילדים) וחברותא ועזרה הדדית. ממש נחמד. הרעיון הוא למצוא את הקליקה הנחמדה מכל.
יום אחד כשחזרתי הביתה מהעבודה מספרת לי קרן שיש גינה אחת, שהיא קצת חבויה והיא מגניבה וקצת מוגבהת, מאוד גדולה ורחבה ומרווחת ונעים שם. בדיוק כשהיא הגיעה, חגגו יום הולדת לאחת המטפלות והיא הביאה עוגת גבינה אפויה ונתנה גם לה פרוסה, למרות שהיא לא ממש שייכת אלא סתם הייתה שם. העוגה הייתה טעימה שאין דברים כאלה. אני חייב לעשות כזאת (כמובן שהיא לא שאלה מה המתכון).
למחרת הייתי ביום חופשה, אז לקחתי אני את אלה לגינה וכמובן שהמטפלות זיהו אותה והתחלנו לדבר ולקשקש ומהר מאוד הגענו לנושא העוגה. כמובן שלקחתי את המתכון. מלא אנרגיה הגעתי הביתה וניסיתי להכין את העוגה. היא תפחה בצורה שלא תאומן. הלב שלי קיפץ משימחה למראה הפטריה הענקית הזאת מגבינה שמתרוממת לה מהתבנית. מעשה תפארת אך אוי אבוי, מה זה, מה קרה? העוגה שקעה, העוגה צנחה ! אבוי לבושה, ממרום התפיחה שלה, העוגה צנחה לעובי של חביתה. איזה יאוש.חשבתי לעצמי שבטח עשיתי משהו לא נכון. אז ניסיתי שוב. אותה התוצאה.
למחרת שוב ניצלתי יום חופשה ולקחתי את אלה לגינה. הפעם עשינו מעגל מטפלות על מנת לדון בסיבה האפשרית לצניחת העוגה. ובין ניגוב חוטם נוזל להאכלה של תפוח או סתם בקבוק של חלב הועלו סיבות אפשריות למפלה הצורבת.
”אולי פתחת את התנור”? לא, לא פתחתי, אפילו הקפדתי ונתתי הוראות חד משמעיות לאישתי שלא תפתח את התנור לבל הרעה תיפול על העוגה.
”אולי לא הקצפת מספיק את החלבונים”? הקצוף הקצפתים כראוי עד כי ניתן היה לבנות מהחלבונים קונסטרוקציה למגדל המאה. עד כדי כך הם היו יציבים.
”אולי עירבבת את כל החומרים ביחד עם החלמונים במקום להתחיל עם החלמונים והסוכר”? גם זאת עשיתי טבין ותקילין. כראוי וכיאה, שהרי אין אני כה ירוק וחסר נסיון במטבח.
וכך עוד עוד ולא נמצאה התשובה. הלכתי הביתה במפח נפש. צריך למצוא מתכון אחר כי חשקה נפשי בעוגת גבינה אפויה.
בלי משים הסתבר לי, שעליתי על אחת מאבני הבוחן באפיה. הרבה אופים אינם אוהבים להתעסק עם עוגות גבינה אפויות. יש להן שם של קשות לביצוע ולרוב הן אינן נשארות פתוחות, או שהטעם אינו טעים ומרגישים יותר מידי את הביצים. אבל אני גיליתי, שהסוד הוא להתעקש על הדיוק בכל שלב. כשהמתכון הזה יצילח לכם. שננו אותו היטב, כדי שתוכלו להכין אותו בשלוף גם אם יעירו אתכם בחשכת ליל. מתכון טוב לעוגת גבינה יכול להביא אתכם רחוק ומחירו מטילי זהב הרבה.

בסופו של דבר ניסיתי מתכון של מכרה של חמותי. הוא קצת שונה אבל יצא טוב ויחד עם הציפוי העוגה יצאה מאוד טעימה. אני פיצלתי את הכמות לשתי תבניות, כך שכל תבנית לא התרוממה יותר מידי, אבל אז חיברתי אותם (וגם ציפיתי) עם קצפת ופודינג וניל.

וכך תכינו את הנאת הגבינה הזאת.

עשה לכם חשק? לפוסט המלא ←

אני לא יכול להתחיל להסביר לכם מה זה לעשות תאונת דרכים עם אופנוע. הכל מסתחרר והכלי שאתה אוהב לרכב עליו מתנגד לך בכל עוצמתו, ויש לו הרבה עוצמה. אתה מנסה לקום ולא יכול.  פשוט הרגל שלך לא מחזיקה את משקל הגוף. ועכשיו משטרה, ומכבי אש מכיוון שהאופנוע שפך שמן על הכביש, ומגן דוד אדום שבאים ומתחילים לשחק ברגלים שלך כאילו זה מקלות של ביליארד באיצטלה של בדיקת הגפיים ואפילו שמים לך את הקיבוע המעצבן הזה על הצוואר כדי שלא תוכל להזיז את הראש, אבל אני חושב שזה יותר כדי לגרום לצוואר לכאוב מהשפשוף התמידי כנגד הדבר הזה.
כל זה בחודש השמיני של ההריון של אישתי. במקום שאני אדאג לה אז היא צריכה לעבוד ולדאוג שיהיה לי מה לאכול מכיוון שאני לא יכול לזוז מהספה, ואני לא יכול להתקלח לבד ואני לא יכול אפילו להביא לעצמי כוס מים מהמטבח.
אז בהריון הזה, כשהיא ביקשה ממני פאי תפוחי עץ קפצתי על ההזדמנות לעשות משהו שהיא רוצה ואוהבת. ואם כבר אנחנו מכינים, אז גם נצלם ונחלוק את המתכון עם כולכם.
עשה לכם חשק? לפוסט המלא ←

אז הילדה הייתה חולה, אני הייתי חולה, ההורים של אישתי חלו וגם ההורים שלי חלו ואז עוד פעם חליתי. כל הרצונות הקולינריים שלי נדחקו הצידה באחת על מנת שאני אוכל לטפל בהם ובעצמי.
האמת היא שאישתי טיפלה בכולנו. אני סתם הייתי מצוברח כי גם אני חליתי. אולי בגלל זה הזיתי על הפרעצל.
פעם, בנווה צדק, נידמה לי ברחוב פינס, הייתה מאפיה בייתית כזאת, שהחל משלוש, ארבע לפנות בוקר אפשר היה לקנות בייגלה. בייגלה טעים, חם, פריך מבחוץ, רך מבפנים. אני אהבתי עם מלח.
הייתי נכנס עם בגדי מסיבה שממש לא התאימו למקום, ומבקש בייגלה. אני זוכר את הסיר הגדול שבו הוא היה מבשל את הבייגלה לפני שהוא מכניס אותו לתנור. הדבר ששאני הכי זוכר זה את הריח המשגע הזה שהריחו לאורך כל הרחוב.
זה מצחיק, אבל ברגע שחשבתי לעצמי שאני חייב לעשות פרעצל מייד קפצו מתכונים מכל עבר. אז החלטתי להביא שני מתכונים. בשניהם הבסיס הוא זהה, שבו קודם מערבבים את השמרים עם הסוכר ומים ורק אחר כך מוסיפים את השאר.

עשה לכם חשק? לפוסט המלא ←

כל מי שמתעסק עם אפיה, לפי דעתי צריך לדעת להכין עוגה בחושה. זה מעין משהו כזה שתמיד טוב לשלוף ולהכין. זה גם תמיד בסיס למתכונים אחרים.

אז החלטתי לשתף אתכם במתכון של עוגת לימון בחושה.

עשה לכם חשק? לפוסט המלא ←

 היה קר, וגשם ירד בחוץ. שרון, שהיא בת הדודה של קרן אישתי, כתבה לנו כי היא בדרך לונציה, לפסטיבל המסיכות. שרון מתגוררת במילאנו, שם היא לומדת עיצוב אופנה, לאחר שסיימה את לימודיה בשנקר. אמרתי כבר שהיא מעצבת בחסד? נראה לי שכל המשפחה הזאת של אישתי מוכשרת ברמות אחרות.
שלחנו את שרון למצוא פטיסרי מענין. מכל המקומות היא אמרה (כימעט מייד) שפאדובה היא העיר. פאדובה? שאלנו, את בטוחה? “בטח!” אם לצוטט אותה אז “פסטיצ’ריה מיוחדת במינה. ניראית כאילו תלשו אותה מתקופת הבל-אפוק בפאריז.. רק שהמאפים הנפלאים וניחוח הקפה העולה באוויר מסגירים את המיקום: אספרסו לצד קנולי פריך ממולא קרם וניל .“
יכול להיות שזה קשור לבחור שגר שם, אבל מי אנו שנתווכח עם דיעה פסקנית שכזאת.

אז אומנם אנחנו לא על הרכבת לונציה, אבל גם לנו מגיע טעם של איטליה בפה. רצינו להרגיש את ההרגשה של אהבה חדשה, של חו”ל קטן בבית שלנו. בעיקר בגלל שגם אנחנו רצינו ליסוע לפסטיבל המסיכות בונציה. מייד גייסנו את אילנה, אמא של שרון, והתחלנו להכין קנולי. קנולי דק קריספי מדהים ומתפצפץ לו עם מילוי תפוזי מתוק, גבינתי, צימוקי, קטיפתי.
גילינו שלהכין קנולי זה בכלל לא קל. הבצק צריך להיות דק מאוד מאוד. פחות ממילימטר אחד. ממש נייר, אחרת הוא מרגיש בצקי מידי ונוגד את המילוי. אולי זה בגלל שחלמנו על גונדולות, מסיכות ואופרות יפות, ואולי מכיוון שלבת שלי יוצאות השיניים, אבל ניראה לי שהבצק יכול להיות דק יותר. העצה שלי היא לא לפחד ולרדד עוד ועוד את הבצק עד שהוא נעשה דק מאוד מאוד (אבל מאוד!). הסימן שאתם בדרך הוא כאב בפרקי הידיים בשל הרידוד. אם הבצק מראה סימנם של עייפות, ומתחיל להלבין קצת, אפשר למרוח אותו או את המערוך במעט שמן רגיל (לא שמן זית).
המילוי הוא כל כך פשוט שאי אפשר לטעות בו, גם אם ממש מתאמצים. הוא מתאים גם לעוגות שמרים אם רוצים. והוא יוצא מתוק ורך. המתכון המקורי הוא עם גבינת ריקוטה. אני פחות אוהב אותה ואני השתמשתי בגבינת כנען. אפשר גם טוב טעם. אם אתם רוצים מרקם קצת יותר רטוב אפשר להוסיף ביצה.
התמונה היא של המוצר שלנו שכאמור יצא מאוד טעים אבל אפשר לשייף קצת מהעובי של הבצק.
המתכון מצריך הערכות לוגיסטית קלה בצורת צינורות להכנת הקנולי. הם לא יקרים וניתן לרכוש בכל החנויות לצרכי מטבח.
וריאציה על המתכון מהבלוג של מגי

שנתחיל?

עשה לכם חשק? לפוסט המלא ←

סקונס תמיד טוב שיהיה בבית. הם נותנים קצת הרגשה של בני אצולה.
”תבואו לסקונס וקפה ?” או יותר טוב, “תבואו לסקונס ותה?” זה נשמע כאילו הכרכרה של המלכה בפתח והזמינו אתכם, המיוחסים, להשתתף במסיבת התה שלה.
את הסקונס שלי אני אוהב עם חמאה. לא עם ריבה. ריבה זה מתוק מידי, זה כבר עיקצוץ גדול מידי ללשון שלי. אני לא כל כך אוהב דברים כל כך מתוקים. הכל צריך להיות במידה. וסקונס אחד עם חמאה לארוחת בוקר עושה לי את זה יפה.

את הסקונס הכנתי כשהתארחנו אצל קטיה לארוחת ערב. באתי עם הבצק ואפיתי אתם שם. היה נעים לראות את החיוך על הפנים של כולם. עשה לכם חשק? לפוסט המלא ←